הייתי מגיע לכל אירוע עם תוכנית יציאה מוכנה
מאז הגירושים, חתונות ואירועים הפכו בשבילי לסוג של משימה שיש לסמן עליה וי.
חיבוק לבעלי השמחה. מעטפה. כמה מילים עם החבר׳ה. ישיבה בשולחן.
לא הייתה לי בעיה עם האנשים. הייתה לי בעיה עם התחושה שאיתה נכנסתי לאולם.
בכל פעם שקמתי מהכיסא, משכתי בסתר את החולצה. בתמונות קבוצתיות דאגתי תמיד לעמוד מאחורי מישהו. הז׳קט נשאר עליי גם כשכבר היה חם ומחניק.
הייתי מספר לעצמי שאני פשוט ״לא טיפוס של אירועים״.
אבל בארון הייתה תלויה המכופתרת הכחולה. קניתי אותה כי אהבתי אותה. כמעט לא לבשתי אותה כי בכל פעם שהסתכלתי מהצד, ראיתי את הבטן נלחצת מתחת לבד, והחזרתי אותה מיד לקולב.
לקראת החתונה הזאת כבר הוצאתי את החולצה השחורה והרחבה. היא לא ריגשה אותי. היא הייתה ברירת המחדל להסתתר בה.