היא לא אמרה שום דבר. הראש שלך כבר התחיל לעבוד.
יכול להיות שהיא אוהבת בדיוק איך שאתה נראה. היא מחכה לך ליד הדלת כי אתם יוצאים יחד, לא כי היא מחכה שתיראה כמו מישהו אחר.
ובכל זאת, אתה רוצה להרגיש מושך לצדה.
לקום מהשולחן בלי למשוך את החולצה קודם. להצטלם איתה בלי לבדוק מיד איך יצאה הבטן. להיכנס למסעדה כשאתה מרוצה מהאופן שבו התלבשת.
ואז מגיע הרגע במסעדה. אתם מתיישבים, הבד נמתח, והקיפול מעל החגורה פתאום מרגיש כמו הדבר היחיד שרואים.
אתה מושך קצת את החולצה קדימה. נשען לאחור. מנסה למצוא תנוחה שבה הבד יישב אחרת.
היא מספרת לך משהו. אתה מקשיב, אבל חלק מהקשב שלך עדיין עסוק בחולצה.
מבט מקרי משולחן סמוך מספיק כדי להתחיל עוד שיחה בראש. אין לך מושג למה הסתכלו — אבל כשאתה ממילא לא מרוצה מהמראה שלך, קל להשלים לבד את החסר.
ואז היא מציעה להצטלם יחד.
אתה מחייך, מתקרב אליה, ומיד אחרי הצילום מבקש לראות איך יצא. לפני שאתה מסתכל על החיוך שלה או על הפנים שלך, העיניים יורדות לבטן.
רצית תמונה יפה של שניכם. מצאת את עצמך בודק מה החולצה הצליחה להסתיר.
זה מתחיל מול הארון, אבל ממשיך איתך לשולחן, לתמונה ולדרך שבה אתה מרגיש לאורך הערב.
וכשזה חוזר על עצמו, היד כבר הולכת אוטומטית לאותה חולצה רחבה — עוד לפני שנתת לחולצה שאתה באמת אוהב הזדמנות.
